פסק-דין בתיק ת"ק 004414/05

עניינה של תביעה זו בהחלתו ודרך יישומו של חוק איסור אפלייה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 (להלן: "החוק") על העובדות נשוא פרשה זו.

התובע מלין על כך כי ביום 17.9.04 בשעה 01:10 (צ"ל - ביום 18.9.04) הגיע בגפו למועדון הנתבעת 1 בשם "בודהה בר" (להלן: "המועדון") וביקש להיכנס לבלות במועדון. נאמר לו, כך לטענתו, כי נמצאת בחורה בכניסה למועדון בחורה והיא זו שמחליטה על הכנסת האנשים (להלן: "המארחת").

לגרסת התובע בעודו ממתין בסבלנות מחוץ למועדון, הבחין הוא כי כל האנשים שהגיעו אחריו נכנסים לפניו ורק הוא נותר לבדו בחוץ (ראה סע' 9 לכתב התביעה). או אז, פנה למארחת בבקשה להיכנס אך זו התעלמה ממנו ולטענתו, אמרה לו כי "המקום פתוח רק למוזמנים בלבד ועל פי רשימה" (ראה סע' 10 לכתב התביעה). לטענתו, אנשים שיצאו מן המועדון ענו לשאלת התובע אם הם היו מוזמנים, אך אלה השיבו לו בזו הלשון: "סתם סלקציה" והמשיכו בדרכם.

לא הובא על ידי התובע אף עד אחד לאישוש הנטען כאמור לעיל.

משנענה התובע על ידי המארחת כאמור לעיל, גמר בליבו להביא מצלמה ולתעד את ה"סלקציה" במקום, שכן לשיטתו, ה"סלקציה" אסורה על פי החוק.

עיינתי בתמונות שצולמו על ידי התובע - 65 במספר - ואכן מהנשקף בהן עולה, כי המארחת נוהגת לצאת מהמועדון מפעם לפעם, מצביעה על אנשים ואלו מורשים להיכנס למועדון.

לגרסת התובע, העובדה כי החל לצלם במקום לא "נשאה חן" בעיני בעלי המקום ואלה ביקשו ממנו להפסיק לצלם.

הנתבעים 2 ו-3, שהינם בעלי המקום ובעלי המניות של הנתבעת 1, הכחישו מכל וכל את טענות התובע, לפיהן ננקטת אמת מידה סלקטיבית בהכנסתם של באי המועדון.

לטענתם, המועדון הוא מועדון חברים ולהמחשת עובדה זו, אף הוצג בפניי כרטיס V.I.Pהמתיר כניסתם של חברים למועדון בימי שלישי מטעם אחד בשם יניב נתי, שלא ברורה לי זיקתו למועדון.

הנתבעים הוסיפו וטענו, כי סדר הכנסת האורחים למועדון נעשה בצורה מדורגת, כאשר חברי המועדון (לקוחות קבועים) נכנסים ראשונים, לאחריהם אורחים אשר הזמינו מקום מראש לשעה ייעודה ורק אם האחרונים לא מתייצבים בשעה שהוזמנה על ידם, ייכנסו למועדון לקוחות אקראיים הממתינים מחוצה לו.

על פי התמונות שהוצגו לי במהלך הדיון על ידי התובע, ואף חלק מהם ראיתי באמצעות מסך טלוויזיה שהובא במיוחד על ידי התובע לאולם בית המשפט - נראה כי בכניסה למועדון מתגודדים אנשים רבים והתגודדו אנשים רבים אף באותו לילה בו עסקינן.

עד כאן, בתמצית, עיקרי העובדות הרלבנטיות לדיון שבפניי.

התלבטתי רבות בסוגייה העומדת במרכזה של תביעה זו, ולאחר שיקול הגעתי למסקנה כי התובע לא הצליח, במאזן ההסתברות המוטל על שכמו, להוכיח כי אכן הטעם שבעטיו לא הוכנס למועדון נבע כל כולו מנימוקים פסולים האסורים על פי החוק הנ"ל.

ליבי עם התובע, אשר חש תסכול וכעס על כי נמנעה ממנו הכניסה למועדון, להוותו, מן הטעם שצבע עורו כהה, נימוק שאם הייתי משוכנע בהתקיימותו - לא היה מנוס אלא לחייב את הנתבעים במתן פיצוי לתובע.

אלא, שלא כך ראיתי את פני הדברים. בדברי התובע נפלו סתירות כאלה ואחרות. כך, למשל, העיד התובע כי פניותיו למארחת לא זכו לכל התייחסות (עמ' 2 לפרוטוקול) ואילו בסע' 10 לכתב תביעתו, כאמור, גרס כי המארחת ענתה לו כי "המקום פתוח רק למוזמנים בלבד ועל פי רשימה".

ברם, עקב האכילס בגרסתו של התובע נעוץ בכך כי הוא עצמו הודה בפניי שחלק מן האנשים שהמתינו יחד עימו בכניסה למועדון לא נכנסו אליו, לעומת חלק אחר שכן נכנס (עמ' 2 לפרוטוקול). עובדה זו עומדת בסתירה לטענה שהועלתה על ידי התובע בסע' 9 לתביעתו, לפיה: "כל האנשים שהגיעו אחריו נכנסו לפניו ורק הוא עדיין נותר עומד בחוץ". לא נטען בפניי על ידי התובע, כי האורחים שהמתינו עימו ובסופו של דבר לא נכנסו למועדון, "סבלו" אף הם מעריכת סלקציה וכדומה.

פועל יוצא מן האמור לעיל, כי אין בפניי ראיה ברורה וחד משמעית כי מאן דהוא "סימן" את התובע מראש לבל יכניסהו למועדון וכפי שהוכח מדברי התובע עצמו, לרבים מן האורחים שהמתינו בחוץ לא שפר המזל ואף הם לא נכנסו למועדון.

כאמור, ליבי עם התובע אשר, לטענתו, ואין לי כל סיבה לספק בנכונותה, כי הוא חש מושפל מכך שלא נכנס למועדון. אולם, השאלה שעומדת להכרעתי איננה נעוצה בתחושתיו הסובייקטיביות של התובע, אלא אם אלו מקורן בהתנהגותם הפסולה של בעלי המקום העולה כדי "סלקציה" אסורה על פי החוק, ובכך לא שוכנעתי.

גרסתם של הנתבעים, לבד מהשקעתם הרבה במועדון, לא הייתה בעיני מיוסדת על אדני האמת הצרופה. מן הראוי היה שאם עסקינן במועדון חברים, הרי שהדבר יהיה ברור ומחוור לכל המתדפקים על המקום, באמצעות שלט בולט וגלוי לעין. זאת על מנת למנוע אי הבנות מצד באי המועדון.